עסקים מסוכנים

מאת: עו"ד גדיאל בלושטיין

אחת מהבעיות המאפיינות את העולם העסקי בישראל היא העובדה כי היזמים ממעטים להכניס הון עצמי לעסק חדש ונסמכים, יתר על המידה, על אשראי חיצוני, לרוב בנקאי.
הבנקים, מצדם, מחייבים את היזמים לחתום על ערבויות אישיות לחוב העסק. כך גם נוהגים מרבית הספקים ביחס ללקוחות חדשים ובין כך, חזיון השווא ש"לא הכנסת" הון עצמי לעסק מתנפץ עם אי ההצלחה הכלכלית של העסק, והיזמים נדרשים אז לשלם את ערבותם. כלומר, היזמים מכניסים את ההון העצמי בדיעבד, ובתנאים כלכליים קשים ביותר, בעת קריסת החברה ובפועל, מדובר בסוג של הונאה עצמית.

לכן, כלל ראשון הוא שלא לפתוח עסק חדש מבלי שיש לך הון עצמי נדרש, להוט ככל שאתה לפתוח את העסק שלך. אם אין בידך הון עצמי, אל תפנה לבנק כמקור ראשון, אלא למלווים נוחים יותר כדוגמת משפחה וחברים, אשר סביר שלא יפעלו נגדך אם, חלילה, העסק קרס.
אין גם כל פגם באיתור שותף המוכן להכניס את ההון העצמי הנדרש. המחשבה שחבל להעביר חלק מהבעלות (אקוויטי) לצד שלישי בשלבים הראשוניים, משום מחיר הכניסה הנמוך, היא נכונה ואולם בשלב זה, פיזור הסיכון עדיף על בסיס הון צר לעסק.
במידה ואין מקור כספי אמיתי להון העצמי, יש לשקול בכובד ראש את דחיית פתיחת העסק. צריך גם לדעת כי ההישענות על הלוואות בנקאיות תנגוס משמעותית ברווחיות העסק, שכן תשלום מחיר הכסף (הריבית) יפגע משמעותית ברווחיות, ואף עלול להעביר את העסק להפסד – ומדובר במדרון חלק, שעלול למוטט את העסק כבר בשלביו הראשונים.

כלל שני הוא ליצור אמון רב אצל הספקים שלך על ידי תשלום במועד ובמדויק, בהתאם להתחייבות. ספק שמרגיש בטוח בלקוח לא ידרוש ערבויות. עדיף גם לתת לספק, ואף להציע באופן יזום, ערבויות כספיות (כגון, פיקדון כספי נמוך) על פני חתימה על כתב ערבות אישית בלתי מוגבלת בסכום. מרבית הספקים יסכימו לכך וכאשר היקף העסקים יגדל, והעסק עמד בתשלומים כסדרם, הם לא יבקשו את התאמת הפיקדון להיקף העסקי החדש.

כלל שלישי הוא לשמור על הפרדה ברורה בין החברה לבין היזם: נייר מכתבים המבדיל את החברה מעסקים אחרים של היזם, חתימה על מסמכים בתוספת שם החברה ותואר "מנהל" ליד שם היזם, ומודעות עצמית גבוהה שלא להשתמש בלשון יחיד ("אני אשלם"), כך שהספק לא יטען לאחריות אישית.
כלל רביעי, והקשה מכולם – לדעת מתי אין לעסק זכות קיום, ולא להיכנס להתחייבויות חדשות בידיעה שאין לעסק סיכוי לפרוע אותן. על פי הפסיקה המקובלת כיום, אם מנהל יצר התחייבויות בידיעה – או שהיה צריך לדעת – שהחברה לא תוכל לפרוע את ההתחייבויות, הוא נושא באחריות אישית. עדיף, על כן, לסגור עסק בזמן, כאשר כל הפרמטרים מעידים על חוסר אפשרות להעביר אותו לרווח בתוך זמן סביר ולישון טוב בלילה, מאשר לקבל תביעות אישיות המבוססות על כך שהמנהל ידע שאין לעסק זכות קיום.

כאן גם בא לידי ביטוי ההבדל בין תכנון מוקדם לבין אקראיות ואלתור – יש לערוך תוכנית עסקית לעסק עוד בשלב ההקמה, תוך קביעת יעדים ברורים שיש לחתור לעמוד בהם. סטייה מתוכנית עסקית מחייבת בדיקה והתאמה, ואם אין תשובה אמיתית מדוע היזם אינו עומד בתוכנית העסקית ומה הצפי על פי התוכנית המתוקנת להגיע ליעדים המקווים – עדיף לחתוך ולסגור את העסק. במובן זה, לתוכנית העסקית יש חשיבות רבה ביותר, ואין מדובר ביצירת פנטזיה למשקיע (כפי שמקובל לעתים). עריכת התוכנית מחייבת חשיבה מוקדמת ועשויה, כבר בשלב התכנון, להצביע כי אין טעם להיכנס לעסק הואיל ואין צפי לרווח. מכאן, שעצם עריכת התוכנית העסקית עשויה למנוע מהיזם צרות עתידיות, ועדיף להשקיע בעריכתה הן זמן והן את הכסף הדרוש, על מנת לעמוד ולאמוד את התסריטים הפחות מוצלחים ולא להיבנות על שיטת ה"סמוך". מובן שבשלב הקריסה אסור בתכלית האיסור לחתום על ערבויות אישיות. אלו תהיינה הראשונות שתוגשנה לפירעון.

ולסיום, העסק קרס והנושים עומדים בפתח? אל תחסוך בתשלום ליועצים על מנת להתמודד עם הבעיות. יועצים טובים יקטינו את הנזקים ואף יחזירו את היזם חזרה לשוק וליכולת ליזום עסקים חדשים בתוך זמן סביר, והעניין לא ירדוף אותו שנים רבות. במובן זה, אין לקבל עצה (שלצערי, מקובלת בשוק) לפנות להליכי פשיטת רגל, לקבל הפטר תוך מספר שנים ולחזור אחר כך לעסקים. בפועל, מספר האנשים שמתאוששים מהליכי פשיטת רגל, גם אם קיבלו הפטר, הינו נמוך ומדובר בהליך שאינו מיועד אלא למי שאין בידו ברירה אחרת.

עו"ד בלושטיין הינו שותף מייסד של משרד בלושטיין, בר-קהן, ציגנלאוב ושות', העוסק בתחום המסחרי