אמיר קמינר - על הפלאנצ'ה

כותב: מתן שירם

מדור ביקורת של ארוחות עסקיות חשוב לא פחות ממדור ביקורת שבועי במוסף סוף השבוע. לצערם של המסעדנים, מדור העסקיות נדחק לשולי מוסף הכלכלה. הנחמה: מי שהופקד על המלאכה הוא הכתב אמיר קמינר, שמאוד אוהב לפרגן למסעדנים.

אמיר קמינר החל את דרכו לפני 21 שנה בעיתון "ידיעות אחרונות". כעבור שנים אחדות עבר למקומון "עיתון תל אביב". כתיבתו הקלילה והמשוחררת, יחסי האנוש הטובים שלו והקשרים שיצר הובילו אותו בתחילת שנות התשעים לעמדת מפתח ב"ידיעות אחרונות", שם הוא כותב עד היום.
ב"ידיעות" הוא כותב במגוון רחב של נושאים, כולם בגבולות גזרת נישה שלו: סיקור קליל של תחומי בידור שונים. הוא לרוב נשלח למשימות סיקור בעלות צבע: ריאיונות עם אמנים, סלבריטאים, כתבות על קולנוע, פסטיבלי קולנוע – וכמובן אוכל, אם זה במוסף "זמנים מודרניים", "7 ימים", "7 לילות", "24 שעות" ו"כלכלה". לעתים היה מבליח בעמודי החדשות עם סקופ צהוב. במקביל לעבודתו ב"ידיעות אחרונות", קמינר כיהן כמבקר הקולנוע ב"פנאי פלוס" מקבוצת "ידיעות תקשורת" כיום הוא כותב כתבות מגזין וכן תקצירים והמלצות במדור הקולנוע. הוא גם מתארח בתוכניות טלוויזיה רבות על תקן מומחה לקולנוע, סטייל וסלבריטאים.

אמיר קמינר צבר מעמד בכיר בעיתון ומגלה יכולת שרידות מדהימה: לא רק שנושאי הסיקור שלו הם בין הנחשקים ביותר בעיתון, אין גם מי שבאופן סביר יערער על מקומו וידרוש אותו. הוא חביבם של מסעדני הצמרת בישראל וגם של היחצנים. גם אלה וגם אלה מוקירים לו תודה.

כתיבתו של קמינר בעיקר חווייתית. היא מותירה רושם שהכתב לא רק שאינו בקיא במלאכתו, אלא שאין לו כל עניין להשקיע זמן על מנת לרכוש מעט בקיאות בחומר שלפניו.
במקרה הפחות גרוע, מדובר בסגנון חווייתי המכביר פרטים חסרי חשיבות ועניין: "כדי להתענג על המטעמים הפיקנטיים הצטיידתי בחברי המאפר ההוליוודי חן אלוני, שהגיע לביקור מולדת" (מתוך ביקורת על מסעדת "טיקה", 29 באפריל 2007), וכן: "הלוק יפה התואר של הצלחת, שנראתה כאילו יצאה ממכחולו של צייר אימפרסיוניסטי, הבטיח רבות" (מתוך ביקורת על "רפאל", 29 בינואר 2007).
במקרה הגרוע, הכתיבה פשטנית ומזלזלת. פעם אחר פעם מתעלם קמינר מצורך חשוב ובסיסי בכתיבת ביקורת: לנמק. למשל, בביקורת על מסעדת "בריבה" מ-21 בפברואר השנה: "חובבי הביזאר וההרפתקאות מתבקשים להתנסות בפטוצ'יני אדום תוצרת בית עם הפתעות: גבינת פטה, זיתים שחורים, חלמון חי ושמן כמהין". האם הייתה טעימה? לא ברור. האם מישהו מהסועדים באותה ארוחה טעם את המנה? אם לא, מה הטעם לכתוב עליה?
חודש קודם לכן, ב-15 בינואר, קמינר ביקר את מסעדת "דון לוצ'ו" הסיציליאנית והרעיף שבחים רבים על המטבח הסיציליאני, מבלי לומר חצי דבר על האוכל עצמו. מלבד ההצהרה כי "המטבח הסיציליאני לא נוכח במסעדות ארצנו" אין כל הסבר מהו אוכל סיציליאני ומה מבדיל אותו משאר האוכל האיטלקי. זאת בעיקר נוכח התפריט של דון לוצ'ו, שלדברי קמינר ואורחיו המלומדים, שכבר ביקרו בסיציליה, לא נמצאו בו מנות סיציליאניות.
עוד יותר תמוה לאן נעלמים העורכים כשצריך אותם: "לא הייתי מודע לקיומו של יום הרצל אלמלא שלטי החוצות שזעקו ובישרו על כך. לפתע דיוקנו המזוקן וההדור של חוזה המדינה מתנוסס בחוצות העיר" (ביקורת עסקית במסעדת "אגדה", 23 במאי אשתקד). לקראת סיום אותה ביקורת, חשף קמינר סקופ: "זה המקום לציין שהרצל עסק אף הוא בעיתונות".

דומה שעבור קמינר השירות לקורא הוא פרט שולי, מעייף ומטריד, שיש לעשותו על מנת לצאת ידי חובה. "מאחר שאיש של נאמנויות אני, בכל פעם שאדרוך על המדרכה של רחוב אבן גבירול מול כיכר רבין בתל אביב, איאלץ להיקרע בין שתי אהבות גדולות שלי: בראסרי, ביתי השני, או השכנה החדשה "טיקה". במילים אלה פותח קמינר את ביקורת הארוחות העסקיות שלו על זו האחרונה.
חבל שנאמנותו של קמינר למסעדות האהובות עליו לא מונעת ממנו מלכתוב עליהן ביקורת, ומצער עוד יותר שרמת הנאמנות שלו לקוראי "ידיעות" אינה גבוהה כמו הנאמנות שלו למסעדות, שאת חלקן הוא מבקר. למשל, לקמינר אין כל בעיה להתמוגג מטעמי מנות שעדיין לא מופיעות בתפריט, הוא הרי איש של נאמנויות. "גם מראגו נהדר ומלא הפתעות של אפונה טרייה, פול ירוק וריזוטו אורז, שיתפרץ לתפריט בעוד שבועיים", מקדם הנביא את התפריט העתידי של רפי כהן. לראיה מציין קמינר את תפריט החורף שהושק, לא במקרה, באותו שבוע. הביקורת זכתה לכותרת: "רפאל – החגיגה נמשכת".
ל"יועזר בר יין" הגיע קמינר לכבוד חגיגות יום ההולדת למסעדה. בין הרעפת מחמאות אחת לשנייה, מצאנו הסתייגות קלה: מנת הקלמארי עם חמאה ושמפניה זכתה בתואר "לא מרשימה" ביחס לרף ההצלחה המסחרר של הארוחה כולה, "במנות הביניים הצטמררתי מעונג מהרביולי הממולא בבשר ראש עגל". גם בסיום הביקורת קמינר מבליט את המסירות הנזילה שלו: "בחלק המתוק התלהבנו רק מסורבה אדמדם שאינני זוכר – כנראה מרוב זלילה והסתיידות כולסטרולית – מה היו מקורותיו" (20 במרץ 2007). ההסתייגויות לא מונעות מקמינר להמליץ על ארוחת המבצע המיוחדת ולהצהיר כי לשאול אברון מגיע פרס ישראל.
הקורא הפשוט יכול לחשוב כי קמינר מבלבל בין ביקור במסעדה לבין ביקורת עליה. הכתב הוותיק יודע בוודאי מהו ההבדל בין כתיבה בעיתון הנפוץ במדינה לבין מוסף פרסומי, אך ממשיך ומפגין את נאמנותו למסעדות על חשבון קוראי העיתון.
"נחמד שהצוות המשתדל מזרים לשולחן כוסות קטנות של מיצים מרנינים בין המנות", כתב קמינר על "בריבה". מעניין לדעת אם המלצרים משתדלים באותה מידה גם כשבשולחנות יושבים לקוחות עם פנים פחות מוכרות מאלה של קמינר, הניבטות תדיר מהטלוויזיה ומהעיתון.

כמעט 20 שנה שאמיר קמינר מ"ידיעות אחרונות" מייצג בגאווה את דפוס מבקר המסעדות הנהנתן והלא-מעמיק.

"שניצל חזה עוף מצוין, פריך וחטוב במידה הנכונה, והציפוי יושב עליו כאילו היה סקיני ג'ינס אופנתי" (ביקורת על מסעדת "אמברוזיה", 6 במרץ 2007)

שם: אמיר קמינר
מקום עבודה: "ידיעות אחרונות"
ותק בעבודה: 21 שנה
במשפט אחד: גדול הנהנתנים
מתוך 10 הביקורות האחרונות: 6 חיוביות, 4 פושרות, 0 קוטלות

המדור נשלח לאמיר קמינר לתגובה, ולהלן תגובתו:
בכוונתי להמשיך לכתוב באהבה, באתיות, במסירות, במקצועיות, בכשרון, וגם ברשעות כשצריך (חבל שהכתב הפזיז שלכם לא מצא את הקוטלות, למשל על "אניס" ו"לוקה"), בעוד הכתב שלכם ימשיך בגיל 32 לנדוד בין עיתונים זניחים, ולקנא בעמיתיו שעשו את זה. אני כתבתי כתבות שער במוסף 7 ימים כבר בשנת 1987 לפני שהכתב הזניח שלכם נולד.