אל הים

מאת: נתן בועז
צילום: דרור כץ, מונה ביץ' הרצליה

הקיץ הגיע עלינו לטובה. בקרוב יתמלאו חופי הארץ לעייפה באלפי אנשים שיאכלו צ'יפס וישתו בירה או קולה קרה. השמשיות יכסו כל חלקה טובה והתיירים הצרפתים יצלו עצמם עד תום בשמש הקופחת. זהו תורן של מסעדות החוף. אותן מסעדות שבחורף נראות לעיתים שוממות, מתמלאות בקיץ עד אפס מקום בלקוחות רעבים שרוצים לחוות את הקיץ תחת שמשייה בליווי מוזיקה קצבית.

ראשית, חשוב להבין כי יש הבדל בין מסעדה הממוקמת ממש בסמוך ואף בצמוד לחוף, לבין מסעדה המפעילה את החוף. מסעדה הממוקמת בסמוך לחוף, כדוגמת 'סיטארה' או 'האני-ביץ'', שוכרת לרוב את הנכס מבעלים פרטיים ובדרך-כלל ניהול המסעדה אל מול הרשויות דומה מאוד לניהול מסעדה ברחובות העיר. לעומת זאת, מסעדה המפעילה את החוף יכולה, ואף מצופה ממנה, להוציא כסאות ושמשיות לחול ולהציע שירות לקהל המשתזפים. אחד ההבדלים המהותיים, אם לא המהותי ביותר, בין מסעדות המפעילות חוף למסעדות הפזורות ברחבי רחובות העיר, הוא העובדה כי החופים הינם ציבוריים. מתוקף כך, גם הנדל"ן והמבנים שבתחומי החופים אינם בבעלות פרטית אלא בבעלות העירייה. משמעות עובדה זו היא, שבעוד שבמסעדה רגילה המסעדן חותם חוזה שכירות אל מול בעלים פרטיים של הנכס, במסעדת חוף המסעדן צריך לצאת למכרז אל מול העירייה.

הראל בלו, הבעלים של 'סיטארה' ו'מונה ביץ' ב'חוף הצוק', זכה לאחרונה במכרז להפעלת שני חופים בהרצליה: 'חוף הנכים' המיתולוגי וחוף 'מונה ביץ' הרצליה', הממוקם בסמוך למלון 'דן אכדיה'. בעברו של בלו שנים רבות של בעלות על מסעדות חוף והוא מבין היטב איך זוכים במכרז. "יש להגיש את המכרז לעירייה ולחברה שמנהלת את החופים", הוא מסביר. "בתל אביב למשל החופים הם בבעלות עיריית תל אביב ובבעלות חברת אתרים. בהרצליה לעומת זאת, זה המרכז לפיתוח התיירות. מי שעומד בדרישות המכרז זוכה".
היכן מפורסמים המכרזים?
"העיריות והגופים האחראים מפרסמים אודות המכרזים במודעות בעיתונות ובאתרי האינטרנט שלהם".

נוני מורי הבעלים של 'חוף פרישמן' ו'בלו-בירד ביץ'' מוסיף: "צריך לעקוב אחרי פרסומים. גם באתר המכרזים הממשלתי. החברות שאחראיות על החופים הן חברות ממשלתיות והן מחויבות לפרסם שם. לעיתים החברות גם פונות ישירות לזכיינים שהם כבר מכירים ומציעים להם לבוא להשתתף במכרז".

בצילום: עלמה ביץ'

בלו: "צריך שנות ותק בתחום הפעלת מסעדות ומסעדות חוף. צריך הון עצמי. דורשים לראות כיוון של קונספט המסעדה, של התפריט והעיצוב. וכמובן יש תשלום שכר הדירה. בסופו של דבר, מי שמציע הכי הרבה שכר דירה זוכה".

למעשה מי שקובע את שכר הדירה הוא המסעדן בעצמו?
“כן. יש מינימום נדרש אבל בהגשת המכרז אתה קובע את הרף. כחלק מהמכרז אתה מגיש הצעה כמה שכר דירה אתה מוכן לשלם בשנה”.
אבל בשביל לגשת בכלל למכרז צריך לעמוד בתנאי הסף שנקבעים. "אתה צריך לעמוד מאחורי חברה שמתמקצעת במסעדנות בכלל. אם זו חברה של מסעדנות חוף, אז זה אפילו יותר טוב", מסביר מורי.. “בנוסף, אתה צריך להיות בעל עבר נקי ללא רבב, בלי רישום פלילי. וצריך גם להוכיח שיש לך גב כלכלי איתן, להראות שיש לך מחזור עסקים בהיקף ממוצע של חמישה מיליון שקלים בשנים האחרונות. כמובן שמי שמציע הכי הרבה כסף סיכוייו לזכות במכרז גדולים יותר אבל הם מתייחסים להיסטוריה שלך בתור בעל עסק. הם לא רוצים להשכיר את הנכס היקר הזה למישהו שהיה להם כבר ניסיון מר איתו".
מה כולל תהליך הגשת המכרז?
מורי: “החברה האחראית מפרסמת את המכרז ואת תנאי הסף. צריך לקנות מהם טפסים וחוברת מפורטת עם הנחיות. ויש כמובן מועד מוגדר להגשת כל מכרז. התנאים משתנים בין מכרז למכרז, בהתאם לחוף הספציפי. ואם אתה שואל אותי, הם גם משתנים לרעה משנה לשנה".

כאמור, המסעדה המפעילה את החוף יכולה להוציא לחול כסאות נוח, שולחנות ושמשיות ולהציע שירות לכל אלו שבאו לבלות צהריים שמשיים בים. אבל עם האפשרות להרוויח כסף מכל אלפי המשתזפים, מגיעה גם לא מעט אחריות. המסעדה אחראית גם על ניקיון החוף, הפעלת השירותים הציבוריים וכדומה.
"אפשר להגיד שבפועל, 99 אחוזים מהאנשים שמגיעים לחוף משתמשים בשירותים שהמסעדה מציעה בצורה זו או אחרת”, מפרט מורי. "בין אם זה לשבת ליד השולחן ולהזמין אוכל, לבוא לקחת בירה בטייק אווי, לשכור שימוש בכסא נוח או רק ללכת לשירותים. אני לא יכול להגיד לך שזה אידאלי שאנשים שהם לא לקוחות שמזמינים אוכל משתמשים בשירותים, אבל אני לא יכול למנוע מאנשים את השימוש בשירותים ואני לא יכול לדעת מי לקוח ומי לא. כל אדם בחוף הוא לקוח פוטנציאלי ואני חייב להתנהג יפה לכולם ולספק חוויה טובה".

אם מסעדה עירונית צריכה להתמודד עם לא מעט פקחים, בין אם זה רישוי העירייה, משרד הבריאות או מכבי אש, הרי שמסעדות המפעילות חוף, צריכות להתנהג גם בהתאם לכללים של פיקוח החופים. הם אחראים על ניקיון החופים, הבטיחות והתקנות. התקנות משתנות מחוף לחוף ומעיר לעיר, אבל את רוח הדברים לא קשה להבין לבד. בין התקנות אפשר למצוא הנחיות הנוגעות למספר הכסאות שאפשר להוציא ולמרחקם מקו המים, עוצמת המוזיקה וכיוצא באלו. השימוש בכלי אוכל מזכוכית אסור כמובן בתכלית האיסור, שמא מישהו ייפצע. בחופים, פלסטיק הוא שם המשחק.

מסעדת חוף שלא מצייתת לתקנות פיקוח החופים, עלולה לסכן באופן משמעותי את סיכויי הזכייה במכרזים בעתיד. לעיריות השונות ולגופים האחראים אין עניין לעבוד עם מסעדן שמצפצף על החוקים.

לדעת מורי, התקנות לא הגיוניות לפעמים ופוגעות במסעדנים, דבר שיוצר חיכוכים עם הרשויות. "יש לנו פוטונים וכורסאות עם כריות לנוחות הלקוחות. יום אחד פיקוח החופים החליטו שצריך להעיף את זה ושנביא רק ריהוט מפלסטיק. הם גם לא אפשרו לנו לשים בקרבת המסעדה שמשיות גדולות ויפות ורצו שנשים שמשיות רגילות שהן הרבה פחות נוחות ואפקטיביות. אני לא תמיד מבין מה ההגיון מאחורי התקנות", הוא אומר בתסכול.

לעיתים מגיעים החיכוכים עם הרשויות גם לבתי המשפט. “חברים שלי מחוף קרוב שמו מחצלות של דשא סינטטי בכניסה למסעדה", מספר מורי. “פיקוח החופים החליטו שהם לא אוהבים את זה, והם נגררו עם הסיפור הזה לבתי משפט. זה כבר ממש מוגזם ומיותר. לפעמים יש תחושה שהם באים לעשות לנו חיים קשים".

בצילום: הראל בלו

ביום שבת קיצי מגיעים למסעדות האלו מאות, ולפעמים אלפי לקוחות שרוצים לאכול ולשתות מאכלים מתפריט קיצי. כמעט תמיד מדובר במשפחות עם ילדים קטנים או כלבים שמתרוצצים, שופכים וזורים לא מעט כאוס. בין כל אלו צריך לדאוג שהלקוחות יקבלו את האוכל והשתייה, וכדאי שזה יקרה בהקדם "כי חם מאוד והילדים קצת חסרי מנוחה". תוסיפו למשוואה עשרות מלצרים ואנשי צוות, שמש יוקדת ומוזיקה רועשת, וקבלתם מתכון בטוח לאסון.

“לא קל לנהל צוות של עשרים מלצרים ועשרה טבחים", מסביר שחר קרן, יועץ ומקים מסעדות. “בכל מסעדה המלצרים מחולקים לאזורים, אבל במסעדות חוף גדולות החלוקה היא קריטית. יש מקומות שבהם אפשר להגיע לארבעים מלצרים במשמרת וכדאי להבין איך לחלק אותם נכון. החלוקה תהיה מן הסתם על פי דרגת הקושי של האזורים והיכולות של המלצר. המסעדות האלו מאוד גדולות והמלצרים צריכים ללכת הרבה בשביל להגיע לבר או למטבח, ובדרך לקוחות אחרים יעצרו אותם במטרה לקבל שירות. מלצר שנמצא באזור מרוחק יחסית, צריך להיות יעיל וזריז מאוד שגם יודע לפתור בעיות בעצמו ולא צריך ליווי צמוד של מנהל משמרת".

כמה מנהלים יש במשמרת עמוסה?
"זה יכול להגיע לארבעה מנהלי משמרת שמסתובבים כל הזמן על הרחבה ובין השולחנות, ובנוסף אליהם גם מנהל מסעדה. זה לא כמו לנהל מסעדה, זה כמו לנהל צבא קטן".

צריך מצבה מאוד גדולה של כוח אדם.
"אתה צריך בערך פי אחד וחצי מלצרים מכמות המלצרים במשמרת עמוסה. כלומר אם במשמרת הכי עמוסה שלך אתה צריך עשרים מלצרים, כדאי שיהיו לך שלושים במצבה. צריך שהמלצרים יבקשו משמרות ולא שתצטרך להתחנן שימלאו חורים בסידור העבודה. כשיש כמות כזו גדולה של מלצרים, המנהל לא יכול להתמודד גם עם קשיים במילוי סידור העבודה".

יחד עם זאת, כדאי לזכור שיחד עם אווירת החוף הקלילה, השירות במסעדות מסוג זה נוטה להיות פחות מדוקדק. אין פה משום הכרזה שהשירות אינו טוב, חלילה, אך בכל זאת לא מדובר במסעדת גורמה. כאן אין מפיות בד לבנות, וקורים מקרים שבהם האוכל יוצא לפני השתייה. "במסעדות חוף המרחקים מאוד גדולים, המסות של הלקוחות הן אדירות וזמן התגובה ממושך”, מסביר בלו. "אבל זה חוף ים וזה בסדר. וכשיש לחץ גדול, אולי ייקח לנו קצת יותר מעשר דקות להביא את הצ'יפס לשולחן, אבל זה רק בגלל שאיכות המזון חשובה לנו מאוד ואנחנו לא מכינים שום דבר מראש. ברגע שתזמין צ'יפס הוא ייכנס לצ'יפסר ולא נכין אותו מראש".

הלקוחות הישראלים חיים עם זה בשלום?
"הלקוחות מבינים את זה. יש בודדים שמצפים לשירות מהיר יותר אבל צריך גם להבין אותם, לפעמים שלוש דקות בשמש ובחום יכולות להיראות כמו נצח. כשיש אלף לקוחות בים שאוכלים ונהנים, לפעמים לוקח קצת יותר זמן מהרגיל”.

על מנת לדאוג ליעילות מרבית, יש לרשות מסעדת החוף שני כלים מאוד חשובים. הראשון הוא מכשירי הקשר של מנהלי המשמרת. אין כמעט מסעדת חוף בארץ שלא מציידת את מנהלי המשמרת במערכת קשר משוכללת. הכלי השני הוא הראנרים. אם במסעדות רגילות יש לעתים ראנרים שקצת עוזרים למלצרים, כאן לראנרים יש תפקיד מרכזי. "בכל משמרת מספר הראנרים הוא לפחות שליש ממספר המלצרים" מפרט האני גרבלי, הבעלים של 'האני ביץ'', הממוקמת על הטיילת בגבול יפו תל אביב. "המלצרים בעיקר לוקחים הזמנות, דואגים לערוך את השולחנות ולטפל בלקוחות. הם כמעט ולא מוציאים אוכל ושתייה בעצמם. חשוב להבין שבגלל המרחקים הגדולים, זה כמעט בלתי אפשרי שמלצר יוציא בעצמו את כל האוכל. עד שהוא יגיע למטבח ויחזור כבר יתיישבו לו שני שולחנות חדשים שירגישו שהם חיכו הרבה זמן לשירות. כשיש ראנרים, המלצרים יכולים לתת ללקוחות תשומת לב מלאה ולהצליח למכור יותר".

בצילום: שחר קרן

מרכיב קריטי בהצלחת מסעדת חוף הוא כמובן המטבח. התפריט צריך להיות מותאם לאווירה של חוף הים, ויחד עם זאת גם להיות קל יחסית להכנה כך שהמטבח לא יקרוס בשעות הלחץ.
"התפריט אצלנו ב'עלמה ביץ'' הוא תפריט מצומצם", מסבירה עופרה גנור, הבעלים של 'עלמה-ביץ'' ושל מסעדת 'מאנטה ריי' הצמודה. "בהתאם לבקשת הקהל יש לנו חומוס, צ'יפס, סלט, קלאמרי מטוגן, שניצל וכדומה. יש גם גלידות, אבל לא מבחר גדול במיוחד. הקהל לא רוצה אוכל מורכב מדי. הוא רוצה תפריט קל להבנה וקל לאכילה. הם לא רוצים להסתבך עם סכו"ם וצלחות כבדות ויעדיפו משהו שקל לאכול גם עם הידיים. ואנחנו גם לא רוצים להוציא מנות שדורשות הרכבה מסובכת, אנחנו שומרים על תפריט צנוע שמאפשר לנו להיות טריים כל היום".

גרבלי: "ברור שיש לנו מאכלי ים ומטוגנים כי בסופו של דבר זה מה שאנשים אוהבים. אתה חייב לשמור על אוריינטציה של ים בתפריט. זה מה שהלקוחות מחפשים ואוהבים וזה גם מתאים לקונספט ולמיקום. מה שתמיד חשוב לזכור, זה שהתפריט צריך להכיל מנות שקל לאכול ומנות שגם מתאימות לילדים, כי כידוע חלק גדול מהלקוחות זה משפחות עם ילדים קטנים".

“חשוב לשים דגש על תפריט שיהיה איכותי אבל קל להכנה", מפרט גרבלי. "בגלל שעובדים על מסה גדולה של אנשים, צריך לקחת בחשבון את זמן הוצאת האוכל מהמטבח. שלא יהיו נפילות. צריך לדאוג שהמנות יהיו מהירות להכנה והרכבה. בלי לגרוע מאיכות המנה”.

במה זה מתבטא?
"רוב המקומות שהמטבח שלהם קטן עובדים על אוכל שקונים מוכן כמו צ'יפס, שקשוקה, חומוס, טחינה. אני משתדל להמנע מזה, אבל ברור שיש דברים שאני קונה מוכנים מראש. אבל לא הרבה”.

אז איך יוצרים תפריט קל?
"צריך הרבה כוח אדם במטבח. הרבה מקצוענות. אנשים איכותיים והרבה חשיבה על התפריט. לדוגמא, יש לנו מנה חדשה: חציל עם עגבניות בתנור בעשבי תיבול, עם לבנה צאן. זו מנה שמתאימה לים, היא קלילה וכיפית. ובגלל שאת החציל אנחנו מכינים מראש, אפשר להוציא את המנה תוך חצי דקה. רק צריך להרכיב אותה על הצלחת. אנחנו חושבים הרבה מאוד על איך להכין אוכל טעים ואיכותי שגם יקל על עומס העבודה".

אחד המטבחים שמככבים היום במסעדות חוף, הוא המקסיקני. אפשר היום למצוא טורטיות ונאצ'וס כמעט בכל מסעדת חוף, והסיבה לכך היא כפולה. ראשית, הטעמים והקונספט המקסיקני מתאימים מאד למזג האוויר הקיצי שלנו. בנוסף, ניתן להשיג היום חומרי גלם איכותיים למדי שהופכים את המנות האלו לקלות במיוחד להכנה. "צריך לדאוג שתא הטייס של המטבח יהיה כזה שיוכל לעבוד מהר. אסור לנו להכין מנה יותר משתיים שלוש דקות. אחרת זה יוצר פקק”, מסביר מורי. "מצד שני, אנחנו רוצים אוכל טעים ואיכותי. בגלל זה פונים להרבה מוצרי בסיס שמוכנים בחלקם מראש. המטבח המקסיקני ממש מתאים לסוג אוכל כזה. הוא מהיר להכנה, הוא טעים ומתאים לאווירה של הים".

איתמר דוידוב, הבעלים של חברת 'טרס פזוס', המתמחה באוכל מקסיקני כבר 12 שנים מסביר: . "אחד היתרונות של אוכל מקסיקני הוא, שזה אוכל קליל וגם קל לאכול אותו. אנחנו לא צריכים סכין ומזלג. זה תואם את המנהגים של אוכל חוף. “אנחנו מציעים לשפים של המסעדות חומרי גלם מארבע קבוצות עיקריות: טורטיות, נאצ'וס, סלסה ואבוקדו. יחד עם השפים אנחנו בונים תפריט מאוד מגוון. כשמכינים טורטייה למשל, אנחנו נכין את המלית לפני, וברגע ההזמנה רק צריך לרכיב את המנה ולחמם אותה. הטבח בעצם רק עושה ארגון של המוצרים. וזה הסוד למטבחים יעילים במסעדות".
יש אנשים שיטענו שזה הופך את האוכל ללא איכותי מספיק.
"אני חולק עליך לחלוטין. עובדה שאוכל מקסיקני נמכר גם במסעדות איכותיות ולא רק במסעדות חוף, שכביכול מגישות אוכל פחות טוב".

אין ספק שאחד המוצרים הכי מבוקשים במסעדות חוף הוא שתייה מרעננת ומקררת. רסטו בכר ,מרשת 'פראג הקטנה' עם סניפים באלנבי תל אביב; טיילת בת ים וחוף לידו באשדוד, מסביר כי כמות הבירה הנמכרת בקיץ עולה משמעותית וגם ישנה עלייה במכירות הקוקטיילים. "קטגוריית הלאגר מתחזקת אל מול בירות חיטה, סטאוטים ואיילים. קוקטיילים משלימים את התפריט לקהל יעד שהוא פחות חובב בירה. מבחינת מכירה, זה קורה די בטבעיות, זו בעצם דרישה של הקהל".
האם קיים הבדל בבניית תפריט האלכוהול של מסעדת חוף למסעדת קז'ואל רגילה? "תפריט המשקאות כמעט זהה. בסניף אשדוד, הממוקם על החוף, יש לנו מגוון גדול יותר של בירות".

בצילום: נוני מורי

מי שזוכה במכרז להפעלת מסעדת חוף, לא מקבל פטור מתשלום שכר דירה בימי החורף הקרים למרות העובדה שכמות הלקוחות יורדת באופן משמעותי. , עלויות שכר הדירה יכולות להגיע לסכומים של שני מיליון שקלים בשנה, כמה אלפי שקלים ביום.

נכון, בקיץ אלפי אנשים מגיעים לחופי הים ובסופי השבוע אין מקום להכניס סיכה בין כל השמשיות והמטקות. אבל בחורף הסיפור שונה לגמרי. חוף 'עלמה ביץ'' למשל, כמעט ולא עובד בחורף. "בחורף החוף שלנו מוצף במים בגלל הגאות", מסבירה גנור. "לפעמים, אם יש יום יפה ושמשי, אנחנו פותחים את החוף. אבל באופן כללי, חודשי הפעילות של 'עלמה ביץ'' הם רק בתקופת הרחצה. אנחנו מגיעים עם המצילים והולכים איתם".

מסעדת 'האני ביץ'' של גרבלי פתוחה כל השנה, כי בחלקה הפנימי של המסעדה, שיכול להכיל עד 70 אנשים, אפשר להקים סגירת חורף. "כמובן שבימי חורף יפים אנחנו פותחים את כל המקום. בימי חורף שמשיים, אני יכול לעשות בחצי יום עבודה קופה של יום קיץ שלם. אנשים קופצים על ההזדמנות לצאת לבלות בשמש", הוא מספר. “יחד עם זאת, בחורף ההכנסות שלנו יכולות לרדת ל-35 אחוזים בהשוואה לקיץ".

משתנה נוסף שחייבים להכניס למשוואה הכלכלית הוא הציוד והריהוט של המסעדה. לשמש, ללחות ולמלח יש נטייה להרוס את הציוד ובתחילת כל קיץ מסעדות החוף צריכות לחדש כמעט את כולו. "יש בלאי גדול בציוד” מסביר מורי. "אנחנו לא מקבלים אחריות משום סוכן למחשבים, לציוד ההגברה ולמכשירי החשמל. אין ציוד שמחזיק מעמד יותר משנה וחצי. בתחילת כל עונה משקיעים חצי מיליון שקל על ציוד”.

גרבלי מסכים לחלוטין. "בגלל סוג המסעדה, האוכלוסייה והמיקום, יש בלאי מאוד גדול בציוד. באות משפחות עם ילדים וכלבים והריהוט נקרע ומתלכלך. הדברים צוברים חלודה מאוד מהר", הוא מפרט. "בכל תחילת עונה צריך לעשות הרבה קוסמטיקה למסעדה וחשוב לשמור כסף מעונת הקיץ לשיפוצים של העונה הבאה".
למעשה, ההתנהלות הכלכלית של מסעדת חוף אינה פשוטה כלל וכלל. שכר הדירה הגבוה, הוצאות התחזוקה וחודשי החורף הקשים, משאירים מעט מאוד מרווח תמרון ודורשים מהמסעדן להיות בשליטה מלאה על הארנק לאורך כל השנה. "אנחנו משלמים משכורות כל השנה", מסביר מורי. "יש לנו צוות ברזל שעובד כל השנה כי גם בחורף יש ימים יפים. החל מחודש אוקטובר ועד סוף מרץ, אני לא מצליח להחזיק מעמד ולפעמים מפסיד 150 אלף שקל בחודש".
מצד שני, הקיץ העמוס מפצה על זה.
“ביום שבת חזק בקיץ אפשר להכניס שמונים אלף שקל לקופה. בחורף אנחנו מתקיימים מהימים השמשיים שבהם המקום עמוס. אבל בסוף כל עונת קיץ אנחנו שומרים בצד לפחות חצי מיליון שקל כדי לשרוד". מסכם מורי.

העובדה שמסעדות החוף יכולות להכיל מאות, ולפעמים אלפי לקוחות בו זמנית, עוזרת למסעדות לשמור על רווחיות. "אצלי במסעדה אפשר להכניס בערך 200 איש בו זמנית, וזו לא נחשבת מסעדת חוף גדולה", מפרט גרבלי. "מצד שני, בקיץ שעות הפעילות שלנו ארוכות מאוד, ובסופי שבוע אנחנו עובדים משעה 9 בבוקר ועד אחרון הלקוחות. למעשה, עובדים כמעט 24 שעות ביממה. בחורף, מקומות על הים לא מחפשים להרוויח אלא למזער הפסדים. ולצערי כמעט תמיד מפסידים בחורף. אבל זו המציאות. צריך פשוט לחסוך טוב במהלך הקיץ. כי בקיץ אפשר לעשות בוכטות. יש חופים בתל אביב שמגיעים בקיץ למחזור חודשי של שניים וחצי מיליון שקלים".

בנוסף, יש למסעדות חוף נטיה להיות יקרות יחסית.
"מן הסתם, כשאתה משלם יותר שכר דירה וארנונה, אתה גובה הרבה יותר כסף מהלקוחות".

תגובת עיריית תל אביב לטענות המסעדנים כפי שעלו בכתבה:

"עיריית תל-אביב-יפו פועלת כדי להבטיח את זכות כלל הציבור להנות מחוף הים. העירייה התוותה מדיניות עירונית לעסקים הפועלים בחוף, במסגרתה נקבעו כללים בנוגע להצבת כסאות ושולחנות וגם לגבי מתקני החוף השונים, כגון כסאות מרגוע, שמשיות וכו', ועל בעלי העסקים לפעול בהתאם. בניגוד לנטען, פקחי החופים פועלים לאכיפת המדיניות העירונית, למען שמירה על מראהו של החוף ועל שמירת המרחב הציבורי פתוח לשימוש המתרחצים ולבטחונם”.